בתקופה שלאחר שנת 2014, הממשלה בבריטניה קיבלה החלטה שמדגישה עד כמה לעיתים חוקים אינם מותאמים במיוחד לנושאים של מיניות. במסגרת החלטה זו, הוחמרו ההגדרות לגבי מה נחשב ל‘מפשט’ או מיני אסור, וכיצד יש לפקח על הפקות והפצות של תכנים פורנוגרפיים. שינוי זה השפיע על ההגבלות שהוטלו ואשר קבעו מה מותר ומה אסור להראות בחומרי גלם פורנוגרפיים, בכל הקשור לתוכן המיני המוצג.
במסגרת השינויים, נאסר קיומן של עשר פעולות מיניות מסוימות, שלוש מהן הפכו לסמליים במיוחד. הראשונה הייתה איסור על ביצוע פעולת הפיוסטינג — הכנסת אצבעות לפי תיווח של בודקים מיועדים, והבדיקה הייתה מוגבלת למספר של ארבע אצבעות בלבד, בעוד שהכנסת יותר מחמש נחשבה לפעולה מפושטת וכתוצאה מכך לא חוקית. הדבר גרם ליצירת תפקיד חדש שבו צריך לשבת ולספור באורך שלם את האצבעות בפועל, כדי לקבוע האם התוכן חוקי או לא.
הפעולה השנייה שאסרו הייתה ישיבה על הפנים — היפוך תפקידים שעורר תגובות פרועות ומוזרות בקרב הציבור הבריטי, שיצא להפגנות בהן אנשים ישבו זה על זה מחוץ לפרלמנט ההיסטורי. ההפגנות האלה הפכו לסמל ייחודי ומאפיין של המחאה הבריטית, שהייתה ידועה בהיסטוריה שלה של מחאות לא שגרתיות ומחישות. דוגמה מובהקת לכך היא המפלגה של אנשים שהתנגדו לסירוב להעניק לשם היזמי המיוחד “Boaty McBoatface” לספינה חדשה.
הפעולה השלישית שנאסרה והייתה אולי הקשה מכולן הייתה תיאור והמחשה של איוולת נשית — הפרשה של שפיכה נשית. חקיקה זו עוררה שאלות רבות לגבי ההבנות וההגדרות של חוקי הרגולציה החדשה, ומי מינה את עצמו לשופט הבלעדי של מיניות אנושית. מעל לכל, המשטרים והמבקרים שעקבו אחר ההתפתחויות העירו תגובות גורפות: מדוע שפיכה נשית הוגדרה מפושטת ואסורה, בעוד ששל השתנן הגבריחי מותר בכל זאת?
אם התשובה שלך לשאלה זו היא “אין לי מושג,” הרי שזכית לעבודה יפה כרגולטור בבריטניה — כי הם גם לא ידעו. כאשר נשאלו עניין השפיכה הנשית, התשובה הייתה מעורפלת, והביורוקרטים אמרו לכאורה שזה כנראה שתן בכל מקרה, ואז עברו לנושאים אחרים, כגון מתי להוסיף חלב למים בתה.
אך גם תשובות אלה לא היו הגיוניות — כי גם אם זה היה שתן, מה שאין כך, הרי שהנחיות החדשות אסרו באופן מפורש גם תיאורים של אולורגניה (Urolagnia), מצב שבו אדם נהנה מיחסי מין המעוררים הפרשות שתן. ברור שהיה ברור להם שיש הבדל, או שלא היו מגדירים במפורש את שפיכה הנשית כאסורה. המצב הזה יצר תסכול עצום, והויכוחים וההבעות הקולניות בפוליטיקה הבריטית לא הצליחו לשנות את החוק שאותו אפשר לנהוג בו עד היום.
האם השפיכה הנשית היא מציאותית?
התופעה של שפיכה נשית היא אכן מציאותית, אם כי לעיתים היא לא קיימת או מושגת במקומות אחרים. בניגוד לדימויים שמציגים פורנוגרפיה, לא כל שפיכה היא תוצאה של פעילות אמיתית — לעיתים היא מזויפת, ומתבצעת על ידי שחקניות פורנו המאולצות לכך. עם זאת, שבב בחלק מהזמן מדובר באירוע אמיתי, שבו נשים חוות שפיכה אותנטית, שיש לה סוגים ומינים שונים, תלוי באישה ובמצבה הפיזי והנפשי.
מה שלא ניתן להכחיש הוא שהשפיכה הנשית אינה גורם המייצר שתן, אלא תהליך נפרד של הפרשה שנושא מחקר וניסיון להבין אותו עדיין עומד בפני אתגרים. לפעמים, מה שנראה כשפיכה עלול להיות למעשה תזמון של הפרשה אחרת, כמו גיחוך של נוזלים, אבל במקרים אחרים מדובר בפועל בשפיכה ממין נשי. המהות היא שזה תופעה אמיתית ומדידה, המגיעות בדרגות שונות ובהיקפים משתנים, וכי התיאור שלה במחקר ובמדע עדיין מצוי בחשיבת בנייה וחקר.
לעומת ההבנות המדעיות הללו, עדיין קיימים ספקות ושאלות פתוחות לגבי המימדים המדויקים של התהליך. לדוגמה, נושאים כמו קיום נקודת G, התאוריה של אורגזמות אנאליות, וקיומו של ה-G-Spot — והאם כל אלו קיימים או רק מיתוסים — כולם מעוררים דעות סותרות ושאלות מחקריות שממתינות לתשובה ברורה וממוקדת. מובן שזו מצב אבסורדי שבו גם מדענים, אשר אמורים לחקור ולגלות את האמת, עדיין חולקים על המציאות הבסיסית של תופעות אלו.
תחושת התסכול נוגעת גם לשאלה אם עלינו להאמין לתיאוריות, או שצריך לבצע מחקר אמפירי כדי לאשש אותן. כך למשל, אם ניתן להוכיח את קיום חלקיקים תיאורטיים שמגיעים על פי תיאוריה מתוך חישובים מתימטיים, מדוע אנחנו עדיין לא מצליחים לאשר תופעות גופניות שמתרחשות באמת, בלי ספקות ועיכול שנויים במחלוקת?
חשבו על מצב שבו אדם ישתעל ויתבלבל וירגיל רופא שידרוש ממנו להוכיח שהפרשה שנוצרה אכן נוזל, ולא משהו אחר, כמו קצף חם. אם מצב זה היה קורה, מתי היינו יכולים לומר בביטחון שזה שפיכה אמיתית? למה רוב המומחים מודים באי-הוודאות, ומבודדים את הידע המדעי של תופעות שנראות לכאורה פשוטות וברורות, כאילו הן מסתירות סודות עמוקים ומסתוריים?
במהלך ההיסטוריה, מדע וטכנולוגיה היו אמורים להאיר את החשכים הללו. דרכי חקירה מדעיות אמיתיות מחוייבות לבירור עובדות, ולא להסתפק באמונות ובספקות. זו הסיבה לכך שהעיסוק בשפיכה הנשית, כמו בנושאים מורכבים אחרים של מין ומיניות, שואב טעויות רשומות והגדרות שנראות סותרות. יש כל כך הרבה שאלות בלתי פתורות, שהן הופכות למחוזות של פולמוס ומחלוקת חסרת סיום.
איזו נאמנות יש לאמונות שונות, ואיך אפשר בכלל לטעון כי טענה שלא מבוססת על הוכחות מדעיות היא נכונה? האם זה לא ברור שעלינו לנסות ולחקור מעבר לספקות של היום, כי אור באור יכול להבהיר את האמת על תפקודים וכוחות הטבע שלנו?
אם נוכל להוכיח קיום של חלקיקים תיאורטיים, שהקיום שלהם ניחש בציוני חישובים בלבד, מדוע תופעות גופניות טבעיות, שהן חלק בלתי נפרד מחייינו, נחשבות עדיין למיתוסים או לתעלומות? החשיבה ההיגיוניטית והמחקר האמפירי צריכים להוביל אותנו לתשובות, לא להירך תחת פחד או ספקות מופרזים.
דמיינו מצב שבו אף אחד לא מבין איך ופירושו של תהליך פשוט כמו ההתעטשות. אם מחר תעשי התעטשות ואחרי שתפסיקי, תתבקשי להוכיח שאתה באמת התעטשת, והרופא יאמר לך שאין סיכוי כי זה לא היה אמיתי — זה אבסורד. ומי שמקדם חוקים שעוסקים במיניות, כמו סירוב לטעון שיש שפיכה נשית אמיתית, מראה כמה אנחנו עדיין בעולם של אי-ודאות, פנטזיות, וחוסר הבנה בסיסית של הטבע והפיזיולוגיה שלנו.
העדות המוחצת היא ששפיכה נשית היא תופעה יפה ומיוחדת שמגיעה אלינו באופן טבעי, ואסור לנו לשכוח לחגוג או לחלוק כלגיטימיות עליה. בכל פעם שנשים חוות שפיכה, יש להן את הזכות לקשט את החדר בסימנים הומוריסטיים ושמחים, שיביעו גאווה והכרה בנוכחות ובהצלחה של תופעה זו בחיינו.
ולבסוף, כדאי תמיד לבדוק מחדש את ההנחות שלנו, להסתכל מעבר לספקות ולהבין שזהו חלק חשוב בלהבין את עצמנו ואת הגוף שלנו בצורה מלאה ומוכרת יותר, ללא קנאה או חוסר ודאות.