מפגש בנושא ליווי טרנסווסטיטים

בסדרת סיפורים זו אני מתאר את הרפתקאותיי ומפגשי הנושא שלי בנושא ליווי טרנסווסטיט

היו לי כמה עשרות מפגשים כאלה, הן עם זוגות נלהבים מהנושא והן עם בנות סקס בנפרד. סדרת סיפורים זו מתארת רק את המבריקים מבין ההרפתקאות הללו, שכל אחת מהן כללה אגרוף מסוים, שבלעדיו המפגש אינו מעניין אלא זיון מכני, דבר שאני בכלל לא מעוניין לזכור, הרבה פחות לבזבז זמן בתיאור התהליך הזה.
גולת הכותרת, הכוכבים הבהירים של זיכרונות הנערמים לעיטור המדהים של קבוצות הכוכבים של הזיכרון שלנו-אתה זה שמעורר בי יצירתיות.

ארטום וארינה

טרנסווסטיטים ליווי הגיעו קצת מוקדם יותר, כפי שהוא אמור להיות. אני לא אוהב למהר. הזמנתי וויסקי-לא בשביל האפקט, כדי להתחיל את הטקס שלי. עם כוס יין ביד, ישבתי בעצלתיים ליד החלון כשנכנסו.
הוא בחור רגיל בשנות השלושים לחייו, שום דבר מיוחד – הבעל הטיפוסי שנדלק על ידי הנושא, לפחות ברמה של הפנטזיות שלו. כתפיים צרות, הליכה של פלנקטון משרדי, מבט מעט עצבני. החזיק את ידה, אבל כאילו היא יכולה להחליק החוצה בכל שנייה. נכון, חייכתי לעצמי למחשבותיי – היא יכולה.
הנה היא, ארינה. …
רזה, ארוכת רגליים, אדומה. הזנב כמעט עד המותניים-ישר לחלוטין. אפילו בבגדים ניתן לראות: הגוף הוא כמו רקדנית. לא גרם של תוספת. גמיש. נייד. מסוכן. היא לובשת שמלה שחורה ללא רצועות. בלי מחשוף — אבל זה לא הכרחי. מספיק מבט, תמונה, תחושה.
ליווי טרנסווסטיטים אמרו שלום. בנימוס. לחיצת יד. ידו רטובה, רכה, אין בה כוח. שלה-מגניב, דק, אבל עם דחיפה רכה. הרגשתי: לא ילדה-אש, מתחת לצבע השיער השיקי שלה.
הם התיישבו, הזמנתי. סטנדרטי-יין, חטיף קל. הוא הציג את עצמו – ארטיום, איש it-כך הוא סימן את עיסוקו.
ה-ira שיש לנו הוא עקרת בית, הוא אמר עם שמץ של משמעות מוזרה – האוסוויף-הבחור אוהב בבירור לצפות ב “תות”.
ואז הוא התחיל לספר כמה זמן הוא מתעניין ב “נושא”, כמה קשה למצוא אנשים מתאימים-טקסט סטנדרטי. הנהנתי. הוא שמר על השיחה. הוא היה מנומס אליו. אבל העיניים שלי, העיניים שלי היו עליה.

טרנסווסטיטים ליווי ידעו את זה, הרגישו את זה ו לקחו את זה

לא הסתובבתי, לא שיחקתי את הצנועה. הסתכלתי ישר. תירגע. אפילו כשהוא דיבר על עוד טיפשות, היא הרכינה את ראשה קצת ו… רק הביטה. שתי תנועות עיניים. קודם עלי. ואז עליו. הכל. ההודעה התקבלה, נוצר קשר.
לא חייכתי. רק הפנה את מבטו חזרה לכוס.
עבדתי קצת כדוגמנית כשהייתי צעירה, היא אומרת. – ומארחים, ביפן. בקיוטו, ואז בטוקיו.
הוא מהנהן. בהתלהבות.
כן, זה היה כשהתחלנו לצאת, נכון?
אני מרים את מבטי לאט. העיניים שלי עליה. אני יודע. אני יודע היטב מה העבודה הזו. כמה אנשים שאני מכיר עברו את זה. הקו הדק בין “hostes” ל “נערת ליווי” הוא רק ביכולת לא להיתפס. או להיפך-להיתפס לנכון. היא מרגישה את התגובה שלי. ואז-בפעם הראשונה-אני רואה אותה משחקת. בדיסקרטיות. כמעט בלי להזיז את הפנים. רק בעיניים. היא מפנה את מבטה אל בעלה, ואז שוב אלי. בשקט. אבל ברור. הוא לא יודע, הוא לא צריך לדעת. היא לא תדע. אלא אם כן אני אומר. אני לא אספר. אני מרים כוס.

ליווי טרנסווסטיטים מעניינים, – אני אומר, מנסה להסתיר את העמימות של הביטוי. – נותן הרבה. במיוחד אם אתה יכול לצפות, להקשיב, להרגיש את מצב הרוח של הלקוחות.
“אני יודעת,” היא עונה. תירגע. בלי פלרטטנות. כהצהרה.
הדעות שלנו מצטלבות. אי שם בגבול של סוד שכבר הפך נפוץ.
בעלה עדיין אומר משהו על אמון, גבולות, השקפות חופשיות על נישואין, פוליגמיה של תרבויות עתיקות. אני לא מקשיב. אנחנו כבר מתקשרים בלי מילים.
היא מרגישה שהיא יודעת מי אני.
אני רואה מי היא. ויש לנו הרבה לילות לפנינו שבהם הוא עשוי להיות נוכח. אבל זה כבר המשחק שלנו.
… ההנאה שלה חשובה, כל תשומת הלב מוקדשת לנסיכה, הוא אומר ומחייך.
אני מהנהן, מבין אותו.

MFM הוא הפורמט האהוב עלי.

באמת? – היא רוכנת מעט לעברי. – למה?
— כי אתה במרכז הכל. וגבר שיודע להיות בסביבה ולהעצים ולא להפריע הוא דבר נדיר. הוא מהנהן שוב. קצת באיחור, זחוח-הוא נדיר. נראה שהוא אוהב את המחשבה, אבל לא חי עד הסוף. היא ההפך. שמעתי. הבנתי. כן.
אני מסתכל עליהם כאילו אני לא מתכוון.

אבל כמובן, רק אם זה מתאים לשניכם. הכל צריך להיות נוח. בלי לחץ, זו ההחלטה שלך והמשחק שלך.
הדגיש. תירגע. אני נותן לו מקום, לא משפיל אותו, להפך-אני מגלה כבוד מרבי. זה חשוב. גברים כאלה לא מפחדים מגסות רוח, אלא מהעליונות שהם מרגישים – אך אינם יכולים להסביר.
“אנחנו רק דנים בינתיים,” הוא אומר. – אנחנו קוראים הרבה.
“התחלה טובה,” אני עונה. אבל הגוף לא נמצא בספרים. זה כאן, באנרגיה של המפגש הזה.
הערב נגמר, אנחנו נפרדים. אני נותן לאירינה מעיל, עוזר ללבוש. קצות האצבעות מחליקות על היד, בקושי נוגעות. אבל היא מרגישה, היא מרגישה הכל.
אנחנו יוצאים יחד. יש הפסקה קטנה בכניסה. רוח. ערב.
הוא מושיט יד-לחץ, קצת יותר חזק מהנימוס. הוא מתעוות מעט, אבל הוא לא מגיש.
“היה נחמד מאוד,” אני אומר. אתם זוג יפה. הוא מודה. עדיין קצת עצבני. אני פונה אליה.
אני מתכופף-אני מתכוון לגעת בלחי. אבל היא-בקושי בתנועה מורגשת – מסובבת את ראשה. והשפתיים שלנו נפגשות. קצר. אבל עם שפה.
חצי שנייה. מספיק כדי להבין: הילדה לוהטת. מאוד.
והיא עושה את זה — במודע. לנגד עיניו.
אני לא ממהר. רק מחייכת מעט.

נתראה.
“כן,” היא אומרת. אני מקווה שנמשיך.
למחרת נוצרת קבוצה במסנג ‘ ר על שלושתנו. ההודעה הראשונה היא ממנו.
“תודה על הערב, זה היה מעניין. זה מאוד נחמד לקיים אינטראקציה עם אדם הולם שחולק את השקפותינו.”
אני עונה באותה צורה. אני תומך.
ואז-פלירטוט קל איתה. באמצעות ליווי תמונות, מלכות דראג שולחות” קפה בוקר ” בתחתונים. תירגע, כאילו בין לבין. אבל התחרה נראית לעין. גם הכתף וגם מעט קצה החזה הקטן והמסודר שלה. הכל במסגרת הגינות, אבל אני יודע איך להרגיש אנרגיות. ואני יודע בוודאות – זה מופנה אלי.
הם דנים, שואלים. הוא שואל על הכללים, הבטיחות, היא כותבת לעתים רחוקות יותר, אבל כשהיא כותבת, היא חמה. הוא שותק זמן רב, ואז-הודעה קצרה אחת שממנה הזין מתוח:
מה אם אבקש ממך לא להיות עדין מדי? אני עונה
אתה יכול לבקש, כל גחמה. אבל כשתיפתח, אני אעשה מה שאתה באמת רוצה. לא מה שאתה אומר.
אחרי זה-הפסקה. ארוך. יום. שתיים. הוא כותב שהיא “נרגשת אבל לא בטוחה”.
אני לא לוחץ. אני יודע לחכות.
הוא כותב ראשון, כרגיל.
תגיד לי, איך הכל התחיל בנושא שלך? כמה זוגות היו לך שניסית איתם MJM? אילו תרחישים אתה מעדיף? היית דומיננטי? או סתם בן זוג? אילו גבולות אתה חושב שהם נורמליים ומקובלים?
ההודעה ארוכה. על המסך-בד טקסט.
אני צופה בשאלות שלו מתרוצצות. אחד אחד. מפורט. יותר מדי. לא מתוך סקרנות — מתוך התרגשות. ואולי מפחד. אני מרגיש את זה.
אתה מאונן שם עכשיו, ידידי הצעיר? אבל אני לא כותב את זה. אני בוחר אחרת.
אתה שואל את השאלות הנכונות. אבל יש ניואנס אחד-כל אלה-תיאוריות. והיא לא חשובה כרגע לתשובות שלי, אלא לתחושות שלה.